רמזים וסנגור

רמזים וסנגור
הקב"ה רמז למרע"ה מה לטעון
לאחר חטא העגל הקב"ה אומר למרע"ה:
"לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים... עשו להם עגל מסכה ואמרו אלה אלהיך ישראל... ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (לב,ז-י).
וזו לשון רש"י "הניחה לי – עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם". כלומר, הקב"ה רמז למרע"ה שבו תלוי הדבר להתפלל על עם ישראל ולהצילם מכליה, וכביכול הוא תופס בקב"ה ולא מניח לו לכלות את ישראל.
וזו לשון מדרש שמות רבה "התחיל הקב"ה ליתן למשה שבילים שביקש עליהם רחמים, מנין? אמר ר' יוחנן למעלה כתוב "לך רד" ואחר כך הוא אומר "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה", ואין אמירה אלא לשון רך, כאדם שיש בלבו על חברו והוא מבקש להתפייס לו והוא אומר לו אמור לי מה עשיתי לך שכן עשית, כיון ששמע משה מן הקב"ה דברים רכים התחיל מבקש עליהם רחמים, שנאמר ויחל משה וגו'" (פרשה מב ד"ה ב התחיל הקב"ה).
נלע"ד בעזה"י שהקב"ה גם רמז למרע"ה אילו טענות לטעון, ואולי זו כוונת המדרש שנקט לשון "שבילים" בלשון רבים ומלשון דרך. הקב"ה גילה למרע"ה את הקטרוג שעומד כנגד בני ישראל על מנת שמרע"ה יבטל טענות קטרוג אלו. ואכן, כאשר עושים הקבלה בין דברי הקב"ה לבין תפילת מרע"ה שלאחר מכן, מוצאים דמיון רב. מרע"ה באהבתו הגדולה לבני ישראל הבין את הרמזים וטען את הטענות הנכונות כדי לסנגר על בני ישראל.
"עמך אשר העלית"
הקב"ה טען כלפי מרע"ה "כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (לב,ז). ומרע"ה ענה כנגד זה "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה" (לב,יא).
לפי מדרש שמות רבה מרע"ה השתמש בשתי העובדות שהקב"ה אמר לו על מנת לסנגר על בני ישראל. וזו לשונו "דבר אחר - למה ה' יחרה אפך בעמך, אמר משה לא כך אמרת לי כי שחת עמך, עמך חטאו ולא עמי, אם עמי חטאו לא עמך חטאו הוי למה ה' יחרה אפך בעמך" (פרשה מג ד"ה ז ד"א למה).
לגבי העובדה השניה, שבני ישראל יצאו ממצרים, כך כתוב "אשר הוצאת מארץ מצרים - מה ראה [מרע"ה] להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: רבון העולם מהיכן הוצאת אותם ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים... כך אמר משה: רבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם".
מדרש זה מסביר מדוע מרע"ה השתמש במילים "אשר הוצאת מארץ מצרים" אך הוא לא מסביר מדוע הקב"ה השתמש במילים אלו. התשובה: הקב"ה הזכיר בכוונה תחילה עובדה זו על מנת לרמוז למרע"ה איזו טענה לטעון על מנת לסנגר על בני ישראל.
אשר העלית - בכח גדול וביד חזקה
אמנם כל הסבר זה הוא לדעה הסוברת שכוונת הקב"ה באומרו "כי שחת עמך" היא לבני ישראל, אבל ישנה דעה הסוברת שכוונת הקב"ה היא לערב רב אשר מרע"ה הוציא מדעתו ממצרים. וזו לשון רש"י "שחת עמך - שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו".
במאמר הקודם הסברנו לפי דעה אחת, שכוונת הקב"ה הייתה, שהערב רב שהחטיא את ישראל הוּצא ממצרים על ידי מרע"ה שהוא חלק מבני ישראל ולכן בני ישראל גרמו לעצמם נזק בהוציאם את הערב רב ממצרים ולא יוכלו לתלות חטאם בקב"ה ולסנגר על עצמם שהערב רב אשמים. לפי דעה זו ניתן לבאר בצורה אחרת כיצד מרע"ה למד לסנגר על בני ישראל מתוך דברי הקב"ה.
בדברי הקב"ה אל מרע"ה, הוא מבאר לו מדוע הערב רב נחשב עמו של משה ולא עמו של הקב"ה ככתוב "אשר העלית מארץ מצרים", דהיינו משום שמרע"ה הוציא אותם ממצרים. מרע"ה עונה לקב"ה שהם עמו של הקב"ה ככתוב "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה" (לב,יא). בדברים אלו מרע"ה גם מסביר מדוע הם עמו של הקב"ה, כיוון שאי אפשר היה להוציאם ממצרים ללא הסכמתו של הקב"ה והכח הגדול והיד החזקה שהוא הפעיל, ולכן מרע"ה הוסיף בתפילתו "בכח גדול וביד חזקה". ואם כן, טוען מרע"ה, צריך הקב"ה לרחם על בני ישראל, כיוון שהערב רב החטיאו את ישראל והם הרי עמו של הקב"ה שהוציאם ממצרים, ואילו לא היו הערב רב יוצאים ממצרים ומחטיאים את ישראל, הם לא היו חוטאים.
רצה הקב"ה לרמוז למרע"ה איזו טענה לטעון על מנת לסנגר על בני ישראל, ולכן אמר לו "לך רד כי שחת עמך". אין אמירה זו רק גערה במרע"ה על כך שהוציא את הערב רב מדעתו, אלא היא משמשת גם רמז למרע"ה. בדברי הקב"ה אל מרע"ה הוא אמר לו שני דברים:
א. "לך רד כי שחת עמך". ב. רצונו לכלות את ישראל. בסמיכות שני דברים אלו לאלו, רמז הקב"ה, שהעובדה שהערב רב הם עמו של משה גורמת לכך שבני ישראל לא יוכלו לסנגר על עצמם ולתלות האשמה בערב רב. מכאן למד משה, שאם יטען טענה מסתברת שהערב רב הם עמו של הקב"ה, יהיה בכך סינגור על בני ישראל.
ולא רק זאת, אלא רמז לו הקב"ה כיצד יתכן שהערב רב יֶחשבו כעמו של הקב"ה, ולכן אמר "אשר העלית מארץ מצרים", דהיינו מי שהוציא אותם ממצרים הם נחשבים עמו ותחת חסותו.
חילול השם - חילול השם יהיה גדול יותר אם ימותו במדבר
נלע"ד בעזה"י לבאר רמז נוסף שרמז הקב"ה למרע"ה. הקב"ה הזכיר למרע"ה, שהעונש החמור של כליה מוחלטת לעם ישראל נובע לא רק מהחטא החמור, אלא גם מהעובדה שהחטא גרם חילול השם. היכן הקב"ה הזכיר זאת? בכך שאמר למרע"ה את דברי בני ישראל בחטא העגל "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (לב,ח), כלומר, שהעגל העלה אותם ולא הקב"ה, ובכך יש חילול שם שמים.
הוכחה נוספת לכך שהעונש החמור היה כתוצאה מחילול השם היא מכך שהקב"ה רצה להעניש את ישראל מיד ולא לחכות, ועונש מידי מצאנו בחילול שם ה' כדברי חז"ל במסכת קידושין (מ.) "אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. מאי אין מקיפין אמר מר זוטרא שאין עושים כחנוני...". וכתב רש"י "אין עושין לו כחנוני: המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד אין עושין כך מלמעלה למחללי השם אלא נפרעין מיד".
בהתאם לרמז זה של הקב"ה אמר מרע"ה בתפילתו "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים... שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" (לב,יב). כלומר, שיהיה חילול השם גדול יותר אם הקב"ה יהרוג את בני ישראל והערב רב במדבר, ולכן צריך לרחם עליהם.
זכות אבות
רמז נוסף: הקב"ה אמר למרע"ה "ואעשה אותך לגוי גדול" (לב,י). בדבריו אלו הזכיר הקב"ה למרע"ה זכות אבות, שמכיוון שהבטיח לאבות שלא יכלה זרעם ולא רק זאת אלא יעשה את זרעו גוי גדול, כמו שכתוב לגבי אברהם אע"ה "ואעשך לגוי גדול", לכן הוא יחַיה את משה לבדו ויקיים בו את ההבטחה לאבות על ידי שיעשה אותו לגוי גדול. הקב"ה השתמש במילים דומות להבטחתו לאברהם ובכך רמז על זכות אבות וההבטחה להם.
ומרע"ה, אוהב ישראל, שם לב לכל פרט שהקב"ה רצה לרמוז לו, ובא וטען לפני הקב"ה את טענתו השלישית "זכור לאברהם ליצחק ולישראל... אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם" (לב,יג), כלומר, מזכיר לקב"ה זכות אבות. וכהסברו של רש"י שם, שאם חבל שמורכב משלושה חוטים [עם ישראל שיש לו זכות של שלשה אבות] לא מחזיק מעמד בשעת כעס, ק"ו שחבל דק של חוט אחד [העם החדש שיצא ממרע"ה] לא יחזיק מעמד.
עם קשה עורף
הקב"ה אמר למרע"ה "והנה עם קשה ערף הוא". אמנם בתפילתו זו אין מרע"ה משתמש בעובדה זו על מנת לסנגר על עם ישראל, אבל בהמשך הפרשה, כאשר מגיע הזמן המתאים להשתמש בטענה זו על מנת לעזור לעם ישראל, מרע"ה מנצל הזדמנות זו: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אד-ני ילך נא אד-ני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא" (לד,ט).
באור: בתחילה, כאשר מרע"ה סנגר על בני ישראל על מנת להצילם ממיתה - טענה זו לא היתה סנגור, אבל עכשיו כאשר מרע"ה מבקש מהקב"ה שישרה שכינתו בתוכם ולא ישלח מלאך - טענה זו מהווה סיוע לבני ישראל, וכדברי דעת זקנים מבעלי התוספות - "מאותו טעם שאמרת לנו שלא תלך, לפי שעם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, מאותו טעם אנו צריכים שתלך עמנו כי עם קשה עורף הוא ואתה אל רחום וחנון וסלחת לעונינו ולחטאתנו…". או כפי באור הרמב"ן.